שלום, אני רולי.
יש לי אח שקוראים לו דודי. אני אוהב אותו, אבל הוא לא כמו כולם.
אמא אומרת שהוא ילד מיוחד.
כל השנה אנחנו טורחים מסביבו.
אבא ואמא עושים הכל כדי 'לקדם אותו', כך הם קוראים לזה.
כשאמא חזרה שוב מארנה הפיזיוטרפיסטית, שאלתי אותה: "אמא, אם דודי ילך כל הזמן לארנה בסוף הוא יהיה בריא כמו כולנו"?
אמא הסתכלה עלי נאנחה וחייכה.
אחר כך בערב אבא אמר לי שדודי לעולם לא יהיה ילד כמו כולנו.
אני מסתכל על אבא ועל אמא, ורואה איך הם לא נחים לרגע. זה לא קל לטפל בדודי. אפילו לשרותים צריך לקחת אותו. והוא כל כך כבד.
כל השנה אני שותק כשלאבא ואמא אין זמן אליי. אני יודע שדודי צריך שיטפלו בו כל הזמן, ואני מוותר לו כי הוא אח שלי ואני אוהב אותו
אבל פעם בשנה, בחופש, הוא הולך לנופשון של 'עזרת אחים'. ואז לאבא ולאמא יש פתאום זמן לשמוע אותי ולראות איך גדלתי.
הם אפילו צוחקים מבדיחות שאני אומר ואמא מלטפת אותי ואומרת לי שלא להאמין כמה שאני חכם.
ואז אנחנו יושבים, ואמא לא לחוצה שעוד פעם דודי ישבור את הדלת ויפצע בעצמו, ולאבא יש את כל הזמן שבעולם בשבילי כי הוא לא צריך להאכיל את אח שלי בכפית. ואני כבר גדול באמת. אני אוכל לבד לבד
אחרי זה דודי חוזר מהקיטנה, ורואים עליו שהוא רגוע ושמח ושהיה לו כיף. כולנו מקבלים כוחות בזכות זה, ורגועים יותר וזה נותן לנו כח לכל השנה.
ופתאום נכנס לי רגש כזה לתוך הלב, ואני מרגיש וכל כך מודה למתנדבים של עזרת אחים, עד שבא לי לחבק אותם.
כאן אני אומר להם תודה
ממני רולי אח של דודי